פסק-דין בתיק ע"א 2117-07-11

הערעור ורקעו

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של בית-המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת. בר אשר-צבן) בתא"מ 12589/08 מיום 15.5.11. בפסק-הדין התקבלה תביעת המשיבה כנגד המערערים על סך 25,000 ש"ח, אשר התבססה על שיקים שנמסרו לה בתמורה לאספקת מזגנים וחלקי מזגנים למערערת 1 ואשר חלקן חוללו באי פירעון. במקביל, נדחתה תביעה שכנגד שהגישו המערערים, אשר טענו כי המזגנים לא הותקנו כראוי ולכן לא פעלו באופן תקין, וזאת בשל הנחיות של התובעת לגבי אופן התקנתם ומיקומו. בית המשפט קמא חייב את המערערים בהוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ש"ח.

2.         ראשיתה של התביעה בבקשה לביצוע שטר שהגישה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב, בקשר לשני שיקים, שכל אחד מהם בסך של 3,500 ש"ח. המערערים הגישו התנגדות לבקשה וביקשו להעביר את הדיון בה לבית-משפט השלום בירושלים. על פי החלטת כב' הרשם מיום 21.5.08, ניתן תוקף להסכמת הצדדים, שלפיה תינתן לנתבעים רשות להתגונן והתובענה תתברר בסדר דין מהיר.

3.         כתב התביעה המתוקן על סך 25,000 ש"ח הוגש, כאמור, על ידי המשיבה בסדר דין מהיר ובעקבותיו הוגש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, וכן תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. כאמור, טענת ההגנה המרכזית בפי המערערים, שהייתה גם הטענה המרכזית בתביעה שכנגד, היא שהמשיבה נתנה להם ייעוץ לקוי לגבי אופן התקנת המזגנים, דבר ששיבש את פעולתם וחייב את העברתם למיקום אחר. לפיכך, כך נטען, נגרמו להם הוצאות בסך 30,411 ש"ח, שנבעו מן הצורך להעביר את המזגנים למקום אחר. המערערים ביקשו לקזז אותו סכום מסכום התביעה ולחייב את המשיבה ביתרה בסך 25,411 ש"ח. ההליך התברר בפני כב' השופט המנוח מוריס בן-עטר ז"ל, אשר בפניו נחקרו המצהירים על תצהיריהם ביום 3.6.09 ונקבע שסיכומי טענות הצדדים בכתב יוגשו במועדים שנקבעו על ידו, שהאחרון שבהם חל בחודש אוגוסט 2009.

4.         לאחר פטירתו הטרגית של כב' השופט בן-עטר בחודש פברואר 2011, בטרם ניתן פסק-הדין, החליטה כב' נשיאת בית משפט השלום, השופטת ש. דותן, להעביר את התיק למתן פסק-הדין לכב' השופטת בר אשר, וזאת מבלי שהעדויות שכבר נשמעו, יישמעו פעם נוספת, וזאת מכוח תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקסד"א).

עיקרי פסק הדין קמא

5.         בפסק דינה קבעה הערכאה קמא, כי השאלה העיקרית - ולמעשה היחידה השנויה במחלוקת - היא האם ייעוץ לקוי של המשיבה, או של מי מטעמה, הוא שהביא להתקנה הלקויה של המזגנים, שבעטיה הם פעלו באופן לא תקין. בית-המשפט קמא קבע כממצא, כי בין המשיבה לבין המערערת 1 נחתם ביום 2.6.06 הסכם, שלפיו רכשה אותה מערערת שבעה מזגנים תמורת 101,325 ש"ח. בתמורה לחלק מהמזגנים, מסרה המערערת 1 למשיבה 10 המחאות חודשיות בסכום כולל של 35,000 ש"ח, כאשר 9 מתוכן הינן על סך 3,500 ש"ח וההמחאה העשירית על סך 4,000 ש"ח. לצורך התקנת ארבעה מתוך שבעת המזגנים, בנו המערערים מעין מרפסת, שנועדה לשמש מקום להנחת יחידות העיבוי. לאחר שאותם ארבעה מזגנים לא פעלו באופן תקין, התברר שהדבר נבע מאופן התקנתם וממיקומו. בשל כך, נאלצה המערערת 1 להעביר את ארבעת המזגנים למקום אחר, ולאחר העברתם פעלו המזגנים באופן תקין.

6.         בפסק הדין נקבע עוד, כי אין חולק שהמתקינים של המזגן נשכרו לשם כך על-ידי המערערים, ושהתמורה ששולמה למשיבה לא כללה תשלום עבור התקנת המזגנים. עוד נקבע, כי המערערת 1 ביטלה את שלוש ההמחאות האחרונות בסדרה, שזמן פירעונן היה 9.9.06, 9.10.06 ו-9.11.06. לאחר שהמשיבה פנתה בעניין למערערת 1, ביקש המערער 2 מהמשיבה להחליף את ההמחאות בסך כולל של 35,000 ש"ח ב-9 המחאות אחרות, על סך 3,500 ש"ח כל אחת, והמחאה נוספת בסך 4,000 ש"ח, שזמן פירעונן בין 9.4.07 לבין 9.12.07. החילופין בוצעו בהסכמת המשיבה, ואכן ההמחאות לחודשים אפריל ויולי נפרעו, ואולם ההמחאות לחודשים מאי ויוני בוטלו. הבקשה לביצוע השטר הוגשה ביחס לשתי המחאות שבוטלו, בסה"כ 7,000 ש"ח ומשהוגש כתב התביעה המתוקן, הועמדה התביעה על מלוא הסכום שהודגש - 25,000 ש"ח. המשיבה כללה במסגרת התביעה גם את שתי ההמחאות שהוגשו לביצוע במסגרת תיק ההוצאה לפועל בתל-אביב, והודיעה במסגרת כתב התביעה לסגור את תיק התביעה הנ"ל.

7.         לאחר עיון במסמכים המצויים בתיק בית המשפט, ובהם התצהירים שהוגשו מטעם המצהירים ופרוטוקול העדויות, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי המערערים לא הגישו, ולו ראיה אחת, לביסוס טענתם, שהמשיבה היא שייעצה להם היכן להתקין את המזגנים, כיצד להתקינם, או שנתנה להם כל עצה אחרת בעניין התקנתם. בית המשפט קמא ציין, כי גם אם היה מקבל את טענת המערערים, שהתקיימו כ-10 פגישות בינם לבין אנשי המשיבה, אין בכך כדי ללמד דבר על תוכנן של אותן פגישות, וגם אין בעובדה שהמשיבה פרסמה את שירותיה, בפרוספקט, ככוללים גם מתן ייעוץ כדי להצביע על כך שגם במקרה הנדון ניתן על ידה, או על ידי  מי מטעמה, ייעוץ בעניין התקנת המזגנים. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי כל טענות המערערים היו דברים בעלמא שאמר המערער 2, וכי המערערים לא הביאו עדים רלבנטיים להוכחת טענותיהם ולא הזמינו למתן עדות עדים שיש בהם לתמוך בטענותיהם, בראש ובראשונה את מי שהתקינו את המזגנים בפועל ויכלו להעיד מי נתן להם את ההנחיות, כיצד והיכן להתקין את המזגנים. בית המשפט הוסיף וציין, כי לא הייתה מניעה שהמערערים גם יבקשו לזמן באמצעות בית המשפט את אותו "יועץ עלום", שלכאורה ייעץ להם כיצד והיכן יש להתקין את המזגנים. מאחר שלא הייתה מחלוקת לגבי התמורה שהיה על המערערים לשלם למשיבה עבור המזגנים, קבע בית המשפט קמא, כי משלא הוכיחו המערערים את טענותיהם, דינה של התביעה העיקרית להתקבל, ודינה של התביעה שכנגד להדחה.

עיקר טענות המערערים

8.         המערערים טוענים, כי המסקנה היחידה האפשרית מעדויות העדים שהעידו בבית משפט קמא, היא שהמשיבה היא שהנחתה את המערערת 1 לבנות את המרפסת ולהתקין על גבה את יחידות העיבוי. המערערים מוסיפים, כי על סמך הראיות שהונחו בפניו, על בית משפט קמא היה לקבוע כי התקיימו פגישות כאלה ועובדה זו תומכת בגרסת המערערים, שלפיה ניתן על ידי המשיבה ייעוץ מקצועי בכל הנוגע למיקום התקנת המזגנים, ייעוץ שהתברר בדיעבד כרשלני ומוטעה. עוד טוענים המערערים, כי בית משפט קמא התעלם מתוכן הפרוספקט שמסרה המשיבה למערערים, שבו נאמר, בין היתר, כי היא מעמידה לרשות לקוחותיה "את הניסיון ומומחיות מהנדסיה בייעוץ ותכנון לכל מגוון מוצריה". לטענתה גם יש לדחות את גרסת עד המשיבה, מר ערמון, לפיה האחרונה אינה עוסקת בייעוץ ותכנון אלא רק כאשר מדובר ביחידות מורכבות ורק בנוגע לייעוץ ותכנון בתוך היחידה עצמה. המערערים טוענים עוד, כי בית המשפט קמא שגה בהענקת משקל יתר לכלל בדבר אי הבאת עדות העשויה לסייע לבעל דין הטוען טענה, וייחוס הימנעות זו לרעת בעל הדין שבידו להעיד את העד. לטענת המערערים, מקום שכפות המאזניים הראייתיות נוטות בבירור לטובת אותו צד,ולשיטתם בענייננו לטובתם,  אין צורך לעשות שימוש בכלל.

            המערערים טוענים עוד, כי יכולתו של בית משפט זה להתערב בממצאי בית המשפט קמא מתעצמת מכוח עקרון "רציפות הדיון", שכן בענייננו בית משפט קמא הסיק מסקנות מעדויות שנמסרו בפני מותב אחר ולא התרשם בעצמו מהעדים עצמם. עוד טוענים המערערים, כי בית משפט קמא התעלם מכך שהייעוץ שניתן על ידי המשיבה למערערים היה ייעוץ רשלני ובעניין זה טוענים הם, כי כאשר מדובר במומחה הנותן שירות ללקוח, יש לצפות ממנו, כבעל מקצוע, שיסב את תשומת לבו של המזמין לפגם, שאם לא יעשה כן - תוטל עליו האחריות לפגם בשל עוולת רשלנות מקצועית.

            במענה לטענת המשיבה שהמדובר בתביעה שטרית, טוענים המערערים כי אין המדובר כן, שאין המדובר בתביעה מסוג זה, אלא על תביעה לגבי עסקת היסוד שלגביה לא מתקיים הכלל של "היפוך הנטל" ומפנים לע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (פס"ד מיום 28.12.94).

עיקר טענות המשיבה

9.         המשיבה טוענת, כי התביעה שהגישה כנגד המערערים היא במהותה תביעה שטרית, ולפיכך עומדת לזכות המשיבה "חזקת התמורה" מכוח סעיף 29 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: " פקודת השטרות"). לפיכך, במקרה שלפנינו נטל הראיה המונח בדרך כלל על כתפי התובע מתהפך ועובר אל כתפי הצד השני, אשר חילל את השטר. המשיבה מדגישה, כי המערערים אינם כופרים בכך שקיבלו ממנה את כל יחידות המזגנים, וכי המזגנים הותקנו על ידי מתקינים מטעמם, על אף שעמדה להם האופציה להזמין את ההתקנה מהמשיבה והם ויתרו עליה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין כל ראיה ישירה המחזקת את טענת המערערים, לפיה עקב ייעוץ כושל מצד המשיבה, הם לא כיבדו את יתרת ההמחאות. עוד היא טוענת, כי טענת המערערים אינה מתיישבת כרונולוגית עם סדר ההתרחשויות, וברור שהומצאה לצורך ההליך. זאת משום שעולה מעדותו של המערער 2, שהמזגנים הופעלו כבר בסוף 2006 תחילת 2007 ומכאן, שהבעיות בהפעלתם התבררו כבר באותו מועד ואף על פי כן המשיכו המערערים לכבד את ההמחאות עבור החודשים מרץ ואפריל 2007 וכן עבור חודש יולי 2007.

10.       המשיבה טוענת עוד, כי אין לייחס כל משקל לפרוספקט שיש בו התייחסות לנושא הייעוץ משום שההסכם המפורש בין הצדדים לא כלל רכיב של התקנה. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי יש לזקוף לחובת המערערים את אי הזמנת המתקינים, שכן לטענתה היא הם אלה שקיבלו את הייעוץ מן המשיבה, ובנוסף מתבקש לטענתה כי המערערים יזמינו גם את אותו אדם מטעם המשיבה, שלטענתם נתן את אותו ייעוץ. אי הזמנת אותם עדים מבססת לדבריה את המסקנה, שהיה בעדותם כדי להזיק לצד שנמנע מלהביאם. בעניין אופן התנהלותו של הדיון שבו נשמעו הראיות בפני מותב אחד ופסק הדין ניתן על ידי מותב אחר טוענת המשיבה, כי ממצאי בית המשפט קמא מתבססים בעיקרם לא על העדויות שנשמעו בבית המשפט אלא על העדרם של עדי המפתח, שהמערערים, מסיבותיהם, נמנעו מלהביא לעדות, ועל כן אין מקום להתערב בהם מטעם זה.

דיון והכרעה

11.       כהערה מקדימה יצויין, כי בית המשפט קמא לא הכריע במחלוקת שבין הצדדים האם מדובר בתביעה שטרית או בתביעה על פי עסקת היסוד וכפועל יוצא גם לא הכריע בשאלה, האם חל, בנסיבות העניין דידן, כלל היפוך הנטל מכח חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות. המשיבה חזרה וטענה בערעור שבפניי כי ראוי היה, לעניין נטל ההוכחה, להתייחס לתביעה ומכאן גם לטענות בערעור  שלפניי ב"משקפיים" של תביעה שטרית.

12.       אין בידי לקבל טענה זו ויש לאמר כי בנסיבות העניין הדין הוא עם המערערים, וזאת מכמה טעמים: ראשית, התביעה, כפי שהוגשה, היא במהותה תביעה על פי עסקת היסוד. זאת  מאחר שהיא נסמכת רק בחלקה על דרישה לתשלום שיקים שלא נפרעו ויתרה מבוסס על מסמכים אחרים בכתב להוכחת החוב הנתבע,  כולל כרטסת החוב של המשיבה, העתק קבלה בגין ההמחאות והעתקי חשבוניות מס ותעודות משלוח בגין אספקת המזגנים. עוד יצוין בהקשר זה, כי בדרישת התשלום, מיום  12/7/07 נספח ו/1 לתביעה 7, ציין בא-כוחה של המשיבה, כי רק שתיים מתוך עשר ההמחאות שנמסרו, כובדו על ידי הבנק הנמשך ואילו שתי ההמחאות הבאות לא כובדו ומשכך "נותרתם חייבים סך של 28,500 ש"ח לפחות, סכום שהינכם נדרשים לשלם למרשתי לאלתר (לרבות הפרה צפויה)". מכאן עולה, שבעת משלוח המכתב טרם הגיע מועד פירעונם של שש ההמחאות מתוך העשר. הכלל הוא שרק אם הציג אוחז השטר את השטר (במקרה זה השיק) לפירעון כראוי לפני הנמשך -  בענייננו הבנק - ושלח למושך או למסב הודעה על חילולו הוא רשאי להגיש תביעה על פי השטר (ראו סעיף 55 לפקודת השטרות). מעבר לכך, לפי סעיף 73(ב) לפקודה, לא ניתן להציג את השיק, גם כאשר מדובר בשיק מעותד, לפירעון לפני התאריך הנקוב בו. מכאן, שהמשיבה לא הייתה רשאית לתבוע על פי חלק מן השיקים, משום שטרם הגיע מועד פירעונם ולכן גם לא ניתן היה להציגם לנמשך ולשלוח אל המושך הודעת חילול, שהיא תנאי להגשת תביעה שטרית.